תפריט

בלוג דה מרקר

מאת: מאור חן

חשבתי על כותרת מפוצצת כמו "פורש כנפיים" / "כבשתי את הפחד" או כל כותרת מתפלספת אחרת.אבל חשוב לי שמי שהנושא באמת רלוונטי עבורו יגיע אל בפוסט הבא בקלות,יקרא ויבין שאפשר להלחם בזה ו"אפילו" להנות בחו"ל. אז לפני שאתחיל אבהיר- הפחד לא נעלם, הוא עוד שם אבל יש לי יכולת לשלוט עליו ולהפחית אותו באופן משמעותי לפני ובמהלך הטיסה. עד לפני שנתיים טסתי מספר פעמים לארה"ב ואירופה ותמיד היה לי חשש מסוים מהטיסה, פחד שהשתדלתי לא להתייחס אליו ופשוט לעבור את הטיסה עם קצת דפיקות לב ובעיקר לחכות לנחות בשלום.לפני שנתיים בטיסה לקרואטיה,ממש לפני הנחיתה, רעש המנועים פסק בשניה אחת והמנועים עברו למצב סרק, כיום אני מבין שמדובר בתהליך שגרתי שקורה בכל טיסה.באותו רגע הבנתי שהנה הגיע הרגע ואני על מטוס שהולך להתרסק ולפול מטה בכל רגע, לאחר שנחתנו (כן, כמה מפתיע לא התרסקנו) נשבעתי שאני על מטוס לא עולה יותר (להזכירכם הייתי בקרואטיה). אחרי טיול של 10 ימים (שאת רובם העברתי במחשבות על הטיסה חזרה) הגיע יום הטיסה, בחוסר ברירה עליתי על המטוס ועברו עלי 3 שעות טראגיות של הזעה וחרדה שלאחריהן החלטתי שמטוס לא אראה שוב מבפנים, לפחות לא לפני שאלך לטיפול. עברו להן שנתיים שבהן פספסתי לפחות 3 הזדמנויות לטוס לנופש / סקי בחול בגלל הפחד והחוסר רצון להתמודד עימו, הפעם החליטה מיכל (אשתי היקרה) שאין מנוס וטסים לבקר את אחיה בניו יורק. בכל הקשור לכדורי הרגעה ושינה למיניהם ניסיתי עוד בעבר מספר כדורים אך ההשפעה היחידה שהיתה להם היא שינה של 24 שעות שהתחילה מיד עם נחיתת המטוס ! לאחר חיפוש קצר באינטרנט, הבנתי ששיטת הטיפול המתאימה לי, היא זו שתסביר לי בצורה רציונאלית וברורה מה בדיוק קורה שם באוויר, וכיצד מכונת הברזל המתודלקת והענקית הזו נשארת למשך 12 שעות ויותר בגבוה. ומה לעזאזל הבעיה לטוס נמוך ולאט, נשמע יותר בטיחותי לא (-; נרשמתי לסמינר של מיקי כץ, קברניט בכיר באל על שמעביר את הסדנה יותר מעשור. הסמינר הועבר במלון דניאל, ולהפתעתי למרות שדובר על ממוצע של 8 משתתפים לסמינר, נכחופחות משתתפים. ומיקי אף הסביר שקורה שלעיתים קרובות שברגע האחרון משתתף מבטל כי החליט לא לטוס או דחה טיסה, ושהוא כמנחה של סמינר מסוג זה, מבין מכבד ומקבל ביטולים של הרגע האחרון. כבר בנקודה הזו הבנתי שמדובר בבן אדם מיוחד במינו שעתיד לשנות את חיי ! אורכו של הסמינר הוא יום שלם בלבד, וגם לי היה קשה להבין כיצד ניתן ב 8 שעות לשנות תפיסה, ולהפחית חרדה כה גדולה.הסמינר מתבסס על הענקת ידע בנוגע לגורמי פחד הטיסה , בשאיפה שידע זה יקנה למשתתפים את הבטחון לשוב לטוס. מעבר לנושא החרדה, התכנים שהועברו היו מאד מעניינים, וניתן לכל המשתפים אפשרות לשאול כל שאלה שעולה בראשם בנושא, כמו: איך המטוס מחזיק כל כך הרבה זמן באוויר, האם כנף יכולה להשבר, מה המשמעות של 2 או 4 מנועים, ואפילו מה קורה אם הטיס צריך להתפנות לשירותים במהלך טיסה. מיקי עונה בסבלנות על כל השאלות ובהומור ושנינות מצליח לאט ובזהירות לחשוף את האשליה שחיינו בה עד כה. לקראת סוף הסמינר סיפרתי למיקי על כך שאני מתכוון לטוס במהלך הפסח לארה"ב, מיקי מיד פתח את היומן וסיפר שהוא מטיס ב 11/4 לניוארק והוא ישמח אם אצטרף, זה אמור כמובן להקל. מיד לאחר הסדנא (מה שמסתבר היה צעד קריטי וחשוב בהתמודדות) הזמנו כרטיסים לטיסתו של מיקי. למחרת הסדנא ההרגשה הייתה מצוינת, אך ככל שעבר הזמן והתקרבה הטיסה, החרדה שבה לה ולא הצלחתי להביא את עצמי למצב בו אני מסכים לעלות לטיסה, בטח לא כזו של 12 שעות.שלחתי מייל למיקי על החששות שגברו ומיד נענתי במייל מקסים ומרגיע. והחששות גברו ככל שהתקרבנו ליום הטיסה. בבוקר יום הטיסה החרדה הגיע לשיאים חדשים וההחלטה הקשה נלקחה, אני לא טס ! ולו כדי לא לבלות את ה 11 יום שלי בניו יורק בתחושות דומות ולהרוס גם למיכל את הטיול שלה. סיפרתי למיכל שאת אחיה היא תיסע לבקר לבדה. ממש לפני השעה בה היה צריך לצאת לשדה, קיבלתי שיחת טלפון ממיקי !!!מיקי הפציר בי להגיע למטוס ולו רק כדי לעלות למטוס, לבלות מספר דק' ורק לאחר מכן להחליט. הוא כמובן לא ימריא ללא אישור שלי. נפעם ומתרגש מהמחווה החלטתי לצאת עם מזוודה קטנה בלי יותר מדי בגדים (בדיעבד מהלך מוצלח, היו SALEים מטורפים והיה המון מקום לקניות). בשדה הכל פתאום נראה שונה, וסוף סוף כל מה שמיקי דיבר עליו בסמינר התחיל לחזור ולרוץ בראשי. כשהגענו למטוס, מיקי כבר חיכה לי בכניסה, ערך לי סיור קצר ולקח אותי למקום מושבי, בדרך הוא הספיק להרגיע ולספר לי שאפילו אשתו על המטוס בדרך איתו לנפוש מספר ימים בניו יורק (מוזר אבל הנתון הקטן הזה עזר לי מאד). הדיילים ברכו אותי לשלום ואז ברגע אחד, כל הגישה השתנתה והחלטתי אני מהמטוס הזה יורד רק בניו יורק ! ההמראה והטיסה עברו בצורה מצוינת, ואפילו מיכל הופתעה כשבמספר טורבולנסים (כיסי אוויר) אני צחקתי והסברתי לה כיצד נוצרים ולמה זה בסה"כ חלק שגרתי מהטיסה. מיקי בכבודו הגיע 3 פעמים במהלך הטיסה לבקר אותי, ולוודא שהכל בסדר. הנחיתה, היתה אחד הרגעים המאושרים בחיי, לא כי נחתנו בשלום, יותר כי הגעתי ל Fucking ניו יורק, כש24 שעות לפני כן חשבתי שאני לא טס. היה טיול מדהים, מהנה, טעים ושווה כל דולר שהוצאתי על מלתחת הבגדים החדשה שלי (-; גם ביום של הטיסה חזרה היה לא פשוט, אבל מיד עם הגעתי למטוס ובעזרתו הגדולה של מיקי, קיבל את פניי מנהל השירות של הטיסה שסיפר ששמע עלי ממיקי. הוא הכיר אותי לטייס (שגם ביקר אותי מספר פעמים בטיסה) והקרבה לצוות ולדיילים הפכה את הטיסה חזרה לקלה ונעימה אף יותר. הפעם ממש חוויתי את הטיסה ושלביה השונים והבנתי שככל שעובר הזמן החרדה פשוט יורדת. אז חרדת הטיסה לא התפוגגה, ואני לא עולה למטוס שריקודים ופיזוזים. אבל אני לא אוותר על לטוס, וכבר חושב על אוקטובר הקרוב והטיול הגדול הבא למזרח !


תאריך: 30 באפריל 2009

« חזרה לעיתונות