מיקי כץ

עוד לפני שהחל לטפל בפחד טיסה להדריך ולבחון טייסים באל על השתתף מיקי  כטייסקרב בחיל האוויר בכמה ממלחמות ישראל.  במדור זה נסקור את הגיחה הראשונה של מלחמת יום הכיפורים אשר בוצעה על ידי מיקי כץ.

הגיחה הראשונה במלחמת יום כיפור הסיפור המלא: 45 שנה למלחמה

 

09:00  יום כיפור טייסת מיראז’ים 101 בחצור

אבי לניר, מפקד טייסת המיראז’ים הראשונה ועטורת התהילה של חיל האוויר, קורא לחדרו את סרן מיקי כץ. “כרגע קבלנו משימת צילום גובה רב במצרים” אומר אבי ללא שהיות מיותרות. אתה מבצע את הגיחה, תתארגן בהתאם.”

זו הייתה הגיחה הראשונה של חיל האוויר במלחמת יום כיפור וכך נפתח תיאורו של אבירם ברקאי מחבר הספר “בשם שמיים” (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן) המספר את סיפורה של טייסת הפנטומים 201 בחצור.

 

והנה הסיפור המלא:

6 לאוקטובר בבוקר יום כיפור, כל הטייסים היו כבר בטייסת שעסקה בהכנות לתקיפת מנע שלא קרתה. לאחר התדריך לתקיפת שדה תעופה בסוריה קרא לי מפקד הטייסת אבי לניר בבהילות לחדרו: “כרגע קיבלנו משימת צילום גובה רב במצרים, זו משימה חשובה ביותר, שקלתי את איוש הטיסה ואתה מבצע אותה. המשימה הפעם היא מטוס בודד ללא ליווי ” הוסיף. את הרגע הזה בו אבי לניר בוחר בי לביצוע המשימה הזו לא אשכח.

על פי לוח הזמנים הצפוף היה עלי להכין את המשימה בזריזות רבה. הזירה הייתה מוכרת לי היטב שכן עשיתי לא מעט גיחות כאלה בעבר בכל רחבי המזרח התיכון. בעודי לקראת סיום ההכנות בחדר התדריכים, צלצל לפתע הטלפון, אבי על הקו: “מיקי, המשימה בסוריה ולא במצרים, אין שינוי בזמנים ושאר הפרטים בדרך אליך!”. הנחתי את חבילת המפות המיועדות למצרים בפינת השולחן והתחלתי לשרטט במהירות את המפות של הגיחה לסוריה. לאחר שסיימתי את ההכנות ידעתי שלא אוכל לטוס בצום לכן עברתי במועדון הטייסת, שתיתי, חטפתי כריך ורצתי לאוטובוס הטייסת שלקח אותי לצב”ה. מישהו מהטייסים במועדון אמר: “לפחות מיקי יטוס היום”… מי ידע שעוד שעות ספורות נהיה כולנו באוויר ובהפתעה מוחלטת. שני טכנאים סייעו לי כרגיל ללבוש את הלבנים המיוחדים, את חליפת החלל הלבנה המסורבלת המותאמת אישית ואת הקסדה המסורבלת עוד יותר. משם נלקחתי לדת”ק מטוסי הצילום שם חנה המירז’ מתודלק ומוכן כמו סוס אציל למשימה.  אני חותם בספר המטוס, מטפס על הסולם ואז נקרא לטלפון, אבי לניר על הקו: “מיקי, מצרים לא סוריה! אין שינוי בזמנים! תזדרז!”. הצלחתי לתפוס את הנהג שהביא אותי לדת”ק ושאגתי אליו: רוץ לטייסת, בקש מאחד הטייסים שיכנס לחדר התדריכים, שם על השולחן בצד שמאל יש סט מפות, קח אותם וטוס לכאן חזרה. נכנסתי לתא הטייס, סיימתי את ההכנות להנעה, הבטתי בשעון, אני חייב לצאת, המכונאי נועל את קסדת חליפת החלל, מערכת החמצן תקינה, הנהג מגיע והמכונאי מעביר אלי את המפות שניות לפני סגירת חופת תא הטייס ואני יוצא לדרך.

הנחתי את סט המפות למצרים צמוד לשמשה השמאלית ואת סט המפות לסוריה בצד הימני מוכן לכל שינוי נוסף באוויר. היה זה אחד המטוסים האגדיים של חיל האוויר ומספרו 98 שיחד עם אחיו התאום שחק 99 נשאו במשך שנים רבות את מצלמות הביון שסיפקו מודיעין שוטף לחיל האוויר ולצה”ל בכל הגזרות מעבר לקווים.

המשימה מתבצעת “בדממת אלחוט”, ההמראה מתבצעת עם מבער אחורי בדיוק בזמן המתוכנן, אני נשאר בגובה נמוך ובמהירות 420 קשר, מנווט ללא שום מערכת ניווט לנקודת המשיכה. טס מעל יישובי הנגב והתחושה קצת מוזרה: שקט מוחלט בקשר, אין אף מטוס בשמיים ואני הולך לחדור למרחב המצרי מוגן הטילים כמטוס בודד במשימה המוכרת לי היטב אבל כל זאת ביום כיפור. לקראת חציית הקו עדיין מעל חולות סיני ובגובה אפס על מנת שלא להתגלות מאיץ למהירות 540 קשר ובנקודה המתוכננת שובר את דממת האלחוט ומשדר בקשר בדיוק בזמן: “דגל אחד מושך” ומתחיל את הטיפוס לגובה. “רשאי” משיב הבקר. משליך את מכלי הדלק של הכנפיים, מתיישר בגובה 36,000 רגל ומאיץ למהירות 1.8 מאך, נקודת חדירה למצרים מדרום למפרץ סואץ, הכל לפי התכנון. הדלק במיכל העל קולי הצמוד לגוף המטוס נגמר וכעת גם הוא מושלך ומתנתק מגוף המטוס. המטוס החלק לא מאכזב וממשיך לטפס לגובה של מעל 70,000 רגל. אני כבר מזמן בתוך מצרים, פנייה צפונה, מפעיל את המצלמה ושומר על מטוס יציב ונתיב מדויק ביותר מעל המערך המצרי… מייד מקבל על המסך אין סוף התראות, צפצופים וקווים מתרוצצים המסמנים חיפוש ונעילת סוללות טילים, מצב שהכרתי מגיחות דומות וממלחמת ההתשה אך בינתיים ללא שיגור.

שמיים בצבע כחול כהה, חתיכת כדור הארץ מתחתי, קפריסין, הים התיכון, המזרח התיכון, ירדן והמדבר הסעודי, ישראל הקטנה, נוף מוכר ומרשים ביותר. אין מקום למחשבות מיותרות, המצלמה הגרמנית מסוג צייז 52 אינטש מתרוצצת במהירות בין חמשת החלונות ומתקתקת בחרטום המטוס כמו שעון שוויצרי וכרגיל לא מאכזבת. המהירות היא כמעט פי שניים ממהירות הקול והנה עוד מעט מול פורט סעיד ובקו הדלתא מעל הים התיכון מפסיק את המצלמה ומתחיל לפנות עם החרטום ישירות לחצור. סגירת המנוע והתחלת “גלישה” עד נחיתה. בודק את כמות הדלק ומחליט להמשיך לנחיתה בחצור ללא רזרבות. מבצע תהליך דומה לנחיתת אונס ונוחת. בהגעה לדת”ק אני מבחין בכלי רכב וצוותים לא כל כך מוכרים הלוקחים בבהילות את ערכת הצילום שהוצאה מתוך תא המצלמה בחרטום ועוזבים בזריזות את הבסיס. היו אלה אנשי שט”ל שלקחו את הצילומים לפיתוח ופענוח מודיעיני במטה חיל האוויר וזאת על מנת לקצר זמנים.

היה לי ברור שמישהו לחוץ לקבל את תוצאות הגיחה הזו בבהילות. מסתייע בטכנאים המסורים בהיחלצות מתא הטייס, מוסע לצב”ה, מוריד את חליפת החלל והלבנים המיוחדים המיוזעים, מחליף סרבל וחוזר לטייסת. אבי קורא לי ובפנים קורנות אומר לי: “עשית בדיוק את מה שרציתי”. (כעבור מספר ימים נפל אבי לניר ז”ל בשבי בסוריה ועונה למוות בידי שוביו. לאחר המלחמה קיבל את עיטור העוז)

 

אלה היו הצילומים שהונחו על שולחן הממשלה בישיבתה בצהריים שעות אחדות לפני פרוץ המלחמה. הצילומים לא הותירו כל מקום לספק: ראו בהם בבירור כי הצבא המצרי כולו ערוך ומוכן לפלישה, כל כלי הרכב, הטנקים וכלי הצליחה ללא רשתות הסוואה, כל החיילים בעמדות לחימה מחכים לפקודה ואני שואל עד היום מה עוד הייתה צריכה גולדה מאיר, משה דיין ומרדכי זעירא כדי להבין שהמלחמה אכן עומדת לפרוץ בכל רגע.

את המלחמה סיימתי ביום 20 לאוקטובר עת שהובלתי מבנה ליירוט בגובה נמוך בשטח מצרים על מנת להפיל מטוסי מיג שתקפו את כוחותינו. אש נ”מ שנורתה מהקרקע פגעה במנוע ובמטוס אותו נאלצתי לנטוש. במהלך הנטישה נפצעתי וחולצתי ע”י מסוק שפינה אותי לבית החולים. הפסקת האש הוכרזה יומיים לאחר מכן.

וכך כתב אבירם ברקאי בספרו “בשם שמיים” :

הצילומים שמיקי כץ, ומצלמת התשבץ מסוג Zeiss הגרמנית מביאים הצביעו, מעל ומעבר לכל ספק, על כוונותיהם האמיתיות של המצרים –  כוחות הצבא שלהם נראו מחוץ לרשתות ההסוואה, ממוקמים בעמדות זינוק הצמודות לנקודות החצייה על גדות התעלה.

אלו הצילומים שינחתו במהלך השעות הקרובות אצל קברניטי המדינה, ינעצו סיכה נוספת, משמעותית, בבלון האשליות של אגף המודיעין.” 

סא”ל (מיל) מיקי כ”ץ

 

 

קצת היסטוריה מחיל האוויר: מקבל כנפיים מיצחק רבין

מיקי כ”ץ חניך מצטיין קורס טייס