החרדים לטיס – עיתון הארץ

מאת: נגה משל

אחרי שטסה פעם אחת בלבד בגיל 28 החליטה גלי עקיבא, 45, שזה לא בשבילה. “התחלתי לבסס פחד שהתגבר עם השנים ולמעשה ויתרתי על חו”ל”, היא מספרת. “שיכנעתי את עצמי שזה לא כל כך חשוב ולא שווה את הסיוט”. ראובן, 40, מנהל רשת של מוסדות תורה, טס לארה”ב במסגרת תפקידו פעמיים בחודש כבר 12 שנה. עד לאחרונה הוא סבל מסימפטומים של חרדה שהתבטאו בפחד ממשי לעלות על המטוס, הזעת יתר, רעידות ולחץ. “עלי לעבוד בזמן הטיסה והחרדה שיתקה אותי”, הוא אומר. “לא הייתי מסוגל לעשות דבר, התחלתי לדחות טיסות והפחד שיבש את עבודת הניהול השוטפת שלי”. בעבור אנשי עסקים כראובן, המחויבים לטוס במסגרת תפקידם לחו”ל, חרדת טיסות היא כבר מצוקה אמיתית. “מי שיש לו פחד טיסה משוכנע שהמקרה שלו הוא הקשה ביותר ושאין עוד מישהו שמפחד כמוהו”, אומר מיקי כץ, קברניט בחברת אל על שמעביר מזה עשור סמינר המסייע לאנשים להתגבר על חרדת טיסה. עקיבא וראובן הם רק שניים מהמשתתפים בסמינר של כץ, וכמותם יש עוד רבים. ציפי גולדפרב, למשל, לא טסה עד גיל 50 והסכימה לעלות על מטוס רק לאחר שעברה את הסמינר. “הייתי סקפטית, אבל כשסיימתי חשתי שאני יכולה לטוס”, היא אומרת. “ההסברים של מיקי והסיפורים שלו השפיעו עלי לטובה”. מאז היא טסה כמו כולם ומעידה שמדובר בשינוי עצום בחייה. ראובן מספר שניסה לטפל בבעיה בחוסר הצלחה באמצעות טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי. לאחר שהתייאש פנה ביולי האחרון לכץ, שעשה לדבריו דבר פשוט מאוד. “הוא דיבר אל ההיגיון שלי ולמעשה הסביר שמטוס הוא הדבר הכי בטוח שיש והחששות אינם במקום”, נזכר ראובן. הוא מספר שמיד לאחר הפגישה הרגיש שהטיסה הבאה תהיה קלה יותר ושלושה ימים לאחר מכן עלה על מטוס והשלים טיסה רגועה יחסית. “איכות חיי השתפרה לאין שיעור”, הוא מסכם. עצור, אני רוצה לרדת כץ נתקל בתופעת האיירפוביה במסגרת עבודתו. “בדרך כלל הצוות אדיש לבעיה, אבל כשאדם נתקף בהתקף חרדה ומבקש לרדת מהמטוס לפני ההמראה – זה מגיע לקברניט”, הוא מסביר. כץ מספר שיש רבים שמגיעים לשדה התעופה וחוזרים כלעומת שבאו, ומזכיר סיפורים קורעי לב על ירחי דבש לא ממומשים, נסיעות לצורכי טיפולים רפואיים שלא צלחו ועסקות בשווי מיליונים שחתימתן התעכבה. העניין של כץ בתופעה גבר כשבאחת הטיסות לדרום אפריקה ביקש אחד הנוסעים לרדת מהמטוס, חזר בו ואז נמלך שוב בדעתו כשכבר היה מאוחר מדי. “הבטחתי לו שאחרי ההמראה אצא לדבר אתו”, מספר כץ. “ראיתי מול עיני איש עסקים צעיר, משכיל, מנהל חברת היי-טק, שצריך להגיע לפגישות בחו”ל והוא מזיע ובטוח שהוא הולך למות כל רגע. זה סיקרן אותי והתחלתי ללמוד על התופעה”. כץ גילה שמדובר בבעיה רצינית שחוצה גילים ותוקפת גם בני משפחה של טייסים, מהנדסים בתעשייה האווירית, פוליטיקאים, ח”כים, כוכבי בידור, אנשי היי-טק ואפילו פסיכולוגים. הוא מספר שחברות רבות מאפשרות לעובדיהן להשתתף בסמינרים שלו מבלי לערב בכך את הממונים הישירים ובמימון מלא. רבים מהסובלים ניסו לטפל בבעיה בשיטות שונות שלא תמיד היו אפקטיוויות. “אנשים הולכים רחוק כדי להשתחרר מהפחד”, אומר כץ, “ומגיעים למקומות שהם לא חולמים עליהם – מהיפנוזה ועד מיקס של כדורים וכוסות רוח”. כץ האמין שחייב להיות פתרון טוב יותר למצוקה: הוא כינס קבוצות מיקוד, שקע במחקר מעמיק ובמשך כמה שנים בנה תוכנית שבה הוא עובר עם החרדים לטוס על שורה ארוכה של נושאים, ובהם תנאי מזג אוויר, המטוס וביטחון. “הסמינר אינו טיפולי, אלא אינפורמטיווי ומעניק כלים”, הוא מבהיר. “מצאתי שידע והבנה מקנים תחושת ביטחון ורגיעה בטיסה”. להתחבר לחוויה ד”ר אלכס שפרינגר, רופא משפחה, פסיכותרפיסט ומורשה להיפנוזה רפואית מסביר שבטיפול יש שני רבדים: התנהגותי-סימפטומטי ופסיכותרפי. מטרת הטיפול הנקודתי היא להעניק תחושת שליטה על ידי לימוד טכניקות הרפיה כמו נשימות והרפיית שרירים. טכניקה נוספת היא דמיון מודרך, שבה מדמיינים את הנסיעה לשדה התעופה ואת הטיסה. ד”ר ברוך אליצור, פסיכולוג קליני אומר שסוגיית חוסר השליטה וחוסר האונים היא מרכזית אצל החרדים לטוס, והרעיון הוא ללמוד להתגבר על העניין והוא מלמד אותם לשלוט במחשבות החרדתיות באמצעות דמיון. גם כץ מסביר שאחת התחושות החזקות שמתלוות לפחד טיסה היא חוסר שליטה, אך לדעתו פתרונות כמו דמיון מודרך או טיפול תרופתי מרחיקים מהחוויה בעוד שהוא מנסה להתחבר אליה. “כשמבינים מה קורה במטוס, ולמה הוא מיטלטל וזז, יש הפחתה דרמטית ברמת החרדה”, הוא מסביר. “אחרי הסמינר המשתתפים מקבלים ביטחון ומצבם משתפר מטיסה לטיסה עד שהם אפילו מצליחים להירדם ולישון, דבר שלא עלה על דעתם לפני כן. “יותר מ-90% ממשתתפי הסמינר לא צריכים ליווי, אבל אני מעודד את כולם ליצור אתי קשר בכל שאלה שעולה”. כץ מציע לאלה שעדיין מתקשים לטוס להתלוות אליו לסימולטור טיסה, לעלות על טיסה שבה הוא משמש טייס או לכל הפחות לעלות על טיסה שלפניה הוא דואג ליידע את צוות המטוס והדיילים על נוכחותם. אבי מרדכי, 37, מהנדס ב-ECI, טס ללא בעיה עד 2001, אך אירועי ה-11 בספטמבר גרמו לו חרדות. הוא עבר את הסמינר ב-2005, אך רק ב-2007 אזר אומץ לטוס. “ההמלצה של מיקי היא לטוס עד שישה שבועות אחרי הסמינר, אבל לי זה לקח שנתיים, שבהן מיקי היה בקשר אתי וניסה לשכנע אותי לטוס עמו”, מספר מרדכי. כשכבר עלה על טיסה לברלין היה בקשר עם כץ לפני הטיסה ועדכן אותו ב-SMS על מהלכה לאחר שנחת. “בהתחלה, כשהגעתי לדלת המטוס ביקשתי לחזור, אך בסוף אשתי והדייל שכנעו אותי. התיישבתי ולאט לאט התחלתי להרגיש בנוח. מאז אני טס חופשי”, הוא אומר באושר. עקיבא, שעברה את הסמינר של כץ לפני ארבעה חודשים וטסה כחודש וחצי אחריו, מספרת כי “הסמינר הצליח לעבוד עלי מבחינה רגשית, הדיבורים הרגיעו אותי”. הפחד שלה לא נעלם, אבל לדבריה הטיסה היתה בסדר ובמהלכה היא מצאה עצמה מסבירה לילדיה על סוגי כיסי אוויר והשפעת תנאי מזג האוויר על הטיסה.

 

לכתבה המלאה :  החרדים לטיס

תאריך: 23 באוקטובר 2008

« חזרה לעיתונות